תה הוא שיחה בין האדם לעצמו בתרבות הסינית

לאחרונה אני נשאבת לקריאה של רומנים היסטוריים מהמזרח הרחוק, והספר האחרון מספר על  תקופת שושלת טאנג - תקופה שמרגישה כמו עולם שלם שנפתח מולי.

יש משהו בתרבות הזו שמרתק אותי, הנשים של אותה תקופה וההשפעה השקטה שלהן, חיי החצר והשליטוֹן, תככים ומזימות לצד אמנות, רוך, יופי ועונג.

ובתוך כל זה - גם התה, איך לא? משם אני שואבת השראה.

לא רק תה כמשקה, אלא כדרך חיים: רגע של נוכחות, של אסתטיקה ושל חיבור לחושים, שנולד בדיוק באותן שנים והפך לחלק מהתרבות שאנו ממשיכות לפגוש עד היום בכל כוס חליטה.

תה הוא שיחה שקטה

בין האדם לבין עצמו

הקיסרית וו דזה־טיין והרגע שבו תה הפך מתרופה לתרבות.

כאשר אנחנו שותים היום כוס תה, נדמה שזה רגע קטן ופשוט - מים חמים, עלים, נשימה בין לגימה ללגימה, אבל לפני יותר מ־1300 שנה בסין התרחש שינוי שהפך את התה ממרתח רפואי למשקה של תודעה, תרבות ונוכחות.

אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בשינוי הזה התרחש בתקופת שלטונה של הקיסרית וו דזה־טיין, האישה היחידה בהיסטוריה הסינית ששלטה כקיסר, כן היא הכתירה את עצמה לקיסר ולא קיסרית.

הקיסרית ששינתה סדרי עולם

וו דזה־טיין חיה במאה השביעית, בתקופת שושלת טאנג - תור זהב של תרבות, אמנות ורוח בסין, ושם צמחה תרבות התה הסינית.

היא עלתה לשלטון כנגד כל הסיכויים. מפילגש צעירה בארמון הפכה לשליטה העליונה של האימפריה. אך מעבר לפוליטיקה ולכוח שהיה לה, תקופתה התאפיינה בפריחה תרבותית עמוקה. הארמון הקיסרי הפך למרכז של משוררים, נזירים בודהיסטים, אמנים ורוקחי צמחים, מקום שבו טיפחו לא רק שלטון, אלא גם איכות חיים ותודעה.

ובתוך האקלים הזה התה השתנה. תה לפני כן היה רפואה, במשך מאות שנים תה נשתה בעיקר כצמח מרפא, הוא בושל יחד עם תבלינים ושימש לחיזוק הגוף, לעיכול ולערנות ולעוד סוגי פתלוגיות.

הטעם והחוויה היו משניים המטרה הייתה רפואית, אך במאה השביעית מתחיל להיוולד יחס חדש לתה.

הבודהיזם והולדת תרבות התה 

וו דזה־טיין הקיסרית תמכה מאוד בבודהיזם, דרך המנזרים הבודהיסטיים התגלה תפקיד חדש לתה

נזירים שעסקו במדיטציה ארוכה מצאו כי התה תומך באורח חייהם:

• שומר על ערנות

• מרגיע את התודעה

• מאפשר נוכחות ובו זמנית מרגיע

בספר אף מספר על התעוררות מינית וחושניות של הקיסרית בשתיית התה.

התה כבר לא רק מחזק את הגוף הוא מייצב את התודעה

מתוך המנזרים עבר המנהג אל חיי החצר ומשם אל החברה כולה, התה הופך לחוויה תרבותית.

בתקופת טאנג החלו להתפתח מנהגים חדשים:

• שתייה איטית ומודעת

• הגשה אסתטית ועדינה

• שילוב פרחים וריחות

• מפגשי תה חברתיים ושקטים

נשים בחצר הקיסרית מילאו תפקיד חשוב בעידון התרבות הזו, הן טיפחו את החיבור בין טעם, ריח ותחושה פנימית.

כך נולד רעיון חדש

התה אינו רק מרפא את הגוף הוא יוצר מרחב פנימי, רגע של שקט בתוך העולם.

מתוך התקופה הזו נולד משפט יפהפה שנשאר עד היום

"תה הוא שיחה שקטה בין האדם לבין עצמו."

התה הפך להזמנה לעצור.

להקשיב.

לנשום בין פעולה לפעולה.

לא בריחה מהחיים אלא נוכחות עמוקה בתוכם.

ומה נשאר איתנו עד היום מתרבות התה הסינית?

כשאנחנו מוזגים חליטה לכוס, אנחנו ממשיכים מסורת עתיקה של אלפי שנים מסורת שבה צמחים אינם רק טיפול, אלא דרך לחיבור עדין בין גוף, רגש ותודעה.

תה מרגיש כל כך טבעי לנו הוא לא דורש דבר רק רגע של תשומת לב ולפעמים זה כל הריפוי שאנחנו צריכים.

וכך, מתוך סיפורי עבר רחוקים, אני מגלה שוב איך כוס עם כמה צמחי תבלין מחזיקה בתוכה תרבות שלמה ורגע קטן של שקט בהווה.

תה מילקי אולונג

תה ירוק יסמין