מסע בזמן בכוס תה מסין העתיקה ועד המאצ׳ה היפנית
- דורית דן
- 12 באפר׳
- זמן קריאה 3 דקות
כשאנחנו מחזיקים כוס תה חמה ביד, נדמה לפעמים שזה רגע קטן ופשוט.
אבל מאחורי הלגימה הזו מסתתר סיפור בן יותר מאלף וחמש מאות שנה, סיפור של נזירים בודהיסטים, קיסרים ומשוררים, קיסרית אחת יוצאת דופן, חכמי טבע ונשים שהפכו משקה רפואי לחוויה של נפש.
זהו מסע בזמן בכוס תה, סיפור על תרבות שנולדה בסין העתיקה והמשיכה להתפתח עד לטקס המאצ׳ה היפני שאנו מכירים היום.
התה לא תמיד היה משקה יומיומי. במשך מאות שנים הוא נחשב בעיקר צמח מרפא, מרתח רפואי ששימש לשמירה על ערנות ובריאות. רק בתקופת שושלת טאנג במאה ה-7 החלה תרבות התה לפרוח ולהפוך מחליטה רפואית למסורת חברתית, רוחנית ופילוסופית.
כבר ציינתי במאמרים אחרים שלפני שהתה היה “תה” עד המאה ה־7 לספירה בסין, תה לא נשתה כפי שאנחנו מכירות היום. התה היה מרתח רפואי, מבושל עם תבלינים ונחשב בעיקר כלי לשמירה על ערנות ובריאות.
התה היה שייך לעולם הרפואה והנזירים לא לחיי היומיום ובטוח לא לאיכר הפשוט.
שושולת טאנג תחילתה של תרבות התה (618–907)
בתקופת שושלת טאנג, אחת מתקופות הזהב של סין, התרבות נפתחה והבודהיזם שהגיע מהודו פרח והתה עבר שינוי עמוק. בתקופה זו החלה שתיית התה כדרך חיים ותרבות ולא רק כתרופה. התה יצא מהמנזרים אל החצר הקיסרית, אל המשוררים ואל מפגשים חברתיים של עיליתה.
לו יו ספר התה — הפילוסופייה של שתיית תה (733–804)
במאה ה־8 הופיע אדם בשם לו יו (Lu Yu), שנודע לימים כ־“קדוש התה”.
הוא גדל במנזר בודהיסטי וחי חיים פשוטים של התבוננות בטבע. סביב שנת 760 לספירה כתב את הספר הראשון בעולם על תה
"צ׳ה ג׳ינג״ — ספר התה (The Classic of Tea)
הספר לא היה רק מדריך הכנה אלא תפיסת עולם.
הוא כתב על צמח התה, על איכות המים לתה, על כלי השתייה ובעיקר על מצב התודעה של השותה. לו יו האמין שתה הוא דרך לחזור לפשטות ולהקשבה פנימית והוא השאיר לנו משפט שנשאר חי עד היום.
“את התה ראוי לשתות עם מעט אנשים — או לבד.”
קחו את זה לאן שאתם רוצים...
תה כמרתח רפואי בסין העתיקה
בתקופת טאנג התה נראה אחרת לגמרי, עלי התה נדחסו ללבני תה.
את עלי התה קלו מעל אש, טחנו לאבקה והוסיפו ישירות למים חמים.
כך נוצר משקה סמיך ומוקצף קרוב מאוד למה שאנחנו מכירים היום כמאצ׳ה.
כן, אם כך ההסטוריה מספרת שהמאצ׳ה לא נולדה ביפן.
המסע ליפן, איך המאצ׳ה חצתה ים
בין המאות ה־8 וה־9 (תקופת נארה ותחילת הייאן ביפן), נזירים יפנים נסעו לסין ללמוד בודהיזם ותרבות. הם חזרו ליפן עם כתבים, טקסים, זרעי תה, ושיטת הכנת התה האבקתית של טאנג. ביפן נשמרה השיטה העתיקה הזו כמעט ללא שינוי במיוחד במנזרי הזן.
במאה ה־12 נזיר בשם אייסאי (Eisai) חיזק מחדש את מסורת התה האבקתי ומהתהליך הזה נולדה תרבות המאצ׳ה היפנית כפי שאנו מכירים היום.
בינתיים, בסין עצמה השתנתה שיטת השתייה ועברה לחליטת עלים כפי שאנחנו מכירים היום כבסיס לתה המודרני.
כך קרה פרדוקס יפה כאשר יפן שימרה מסורת סינית עתיקה שסין עצמה כבר עזבה והתקדמה למקום אחר, כמובן שעד היום סין היא מעצמת התה הגדולה בעולם.
תה ירוק לא רק משקה
לאורך הדורות התה הפך ממשהו רפואי למשהו עמוק יותר
רגע של עצירה, מרחב של שקט, חיבור משפחתי חברי, חיבור בין אדם לטבע.
במנזרים של סין, דרך החצר הקיסרית, ועד טקסי הזן ביפן התה נשאר תרגול של נוכחות.
אולי זו הסיבה שהוא עדיין מרגיש כל כך נכון גם היום, כי בסופו של דבר, כמו שכתב לו יו לפני יותר מאלף שנה
“את התה ראוי לשתות עם מעט אנשים — או לבד.”
תגובות